אנפה כחולה

תמיד הייתי מה שמוגדר קצת אאוטסיידר.

מאלו, שיושבים בצד ומתבוננים.

לא ילד שקוף או מוחרם חלילה אלא חבר בין חברים, כזה שמתבונן מהצד עד שלרגעים נטמע בסביבה.

מתבונן, מקשיב ולומד לראות פנימה והחוצה תוך חקירה ובדיקה מתמדת של מה שמניע את התנהגות הסובבים אותי.

תמיד האמנתי שהסביבה שלי היא מראה למי שאני.

חשבתי שהרצון לשאול, לחקור ולהבין יגרום לי לראות ולהבין את נבכי נשמתי.

ניסיתי להבין נקודות דמיון ושוני ביני ובין האחרים,

ניסיתי לפצח את הגורם לכך, שכל אחד מאיתנו יגיע למקום שונה בחייו.

ההתבוננות גיבשה אצלי את הדברים אך זה היה מלווה בהרבה ביקורתיות ושיפוטיות עצמית וחיצונית.

היום אני מבין שאין אמת אחת. לכל אדם באשר הוא, יש את הניסיון והאמת שלו. הנכון לו, הנכון עבורו.

המושגים נכון ולא נכון הם רק בראש שלנו:

הביקורתי, המשווה, הלא מרוצה....

השאלה היחידה היא, נכון למי?

האנפה לימדה אותי להתבונן ולחקור לעומק פנימה החוצה וחוזר חלילה, בלי ביקורת ובלי שיפוטיות.

להתבונן בכדי לראות ולדעת.

להתבונן בכדי להתפתח.

תודה על הסקרנות שלי שהובילה אותי לדעת לחקור ולהבין את השיעורים שלי.

מירב

מלווה להעמקת התודעה תוך הכרות עם מפת השיעורים האישית שלכם.