איך מצאתי את השקט שלי בתוך עולם מלא ברעש?
"אני לא אוהבת לריב", "אני רוצה שיאהבו אותי", "אני רוצה להרגיש שייכת".
האם נולדנו עם האמירות האלה?
או שאלו משפטים שסיגלנו לעצמנו לאורך החיים?
דמיינו שאתם אוכלים נקטרינה עסיסית.
אנחנו נאכל בתאווה את הפרי ונזרוק את הגרעין לפח, מבלי לחשוב עליו.
האנלוגיה לפרי היא היחס שלנו לעצמנו.
רבים מאיתנו נהנים מהפרי ומחזיקים בדעה של "בגדול אני בסדר, למה צריך לחפור"?
יותר קל לי להתעסק בחויה החיצונית, במעטפת, בריחות ובטעמים.
הרבה יותר קל לי להתלבש כמו החברות שלי, לדבר כמו שמדברים בחברה ולרצות את האחר במחשבה שבאופן מיידי, זה "ייתן לי שקט".
זוכרים את הגרעין? זה שזרקנו לפח?!.
לוקח לנו שנים של צרימות פנימיות שמתבטאות בוויתורים והתפשרות, עצב, כעס ותחושת קורבנות
כדי להבין שאין אני, אני בלעדיי!
זה הבסיס שלי ובלעדיו אני,
"חיה חברתית" בדמות של "העתק הדבק".
הפחד שלא "יקבלו" אותנו והרצון להשתייך מרחיק אותנו מעצמנו, כי מה אם לא יאהבו?