מי מאיתנו לא מכיר את החלום שהילדים יהיו דומים לנו או יעלו עלינו?

בדמיוננו, הוא כל מה שחלמנו עליו כל החיים, זאת אומרת כל מה שחשבנו וחלמנו אנחנו להיות כל החיים…

בחיינו, הוא פלא הבריאה, ובדמיוננו כולם יתאהבו בו ממבט ראשון. הוא יהיה אחד כזה שיודע להסתדר בכל מקום. כזה שלא סופר או נותן לאחרים להגדיר אותו. לא בגלל שהמין האנושי החליט להיות טוב אל הילד שלנו בצורה מיוחדת, אלא כי אני יהיה שם לשמור להגן ולגונן! 

אז אני אותה אמא.

חשבתי את כל אלו ובמשך שנים הלכתי לישון בוכה. טובעת בדמעות של עצמי.

בוכה על שהבת שלי לא מסתדרת, שאין לה חברים, שלא שרואים אותה, זו השקופה. הילדה הזו, שעוברת כל יום "הישרדות" בדמות חרם פעיל או דומם בבית הספר

מה החיים לימדו אותי?

· שאין דבר בעולם שאוכל לעשות למענה ולא אעשה.

· למדתי, שאין כסאות פנויים ובכל  "קבוצת שווים" יהיו כאלה "חזקים יותר וחזקים פחות".

· למדתי שההורים והילדים, עושים לעצמם "הנחה" בדמות "זה לא אני" או "הבת שלי?" אני אברר מולה ואחזור אלייך, כאילו מדובר בפגישה /שיחה עם מנכ"ל והאמא היא המזכירה.

· למדתי, שאי אפשר לעזור לאף אחד, שלא חושב שיש לו בעיה או רוצה לעזור לעצמו- גם אם מדובר בילד הפרטי שלנו.

· למדתי, בהרבה כאב – נפרדות: היא זו לא אני.

לה יש את הדרך שלה ולי את הדרך שלי.

· למדתי שגם אם מאוד מאוד מאוד! רוצה וארצה להגן עליה, כנראה שבטווח הרחוק לא אוכל (צבא, עבודה, נישואים) ולכן למדתי ל"עמוד על הקוים": לתת "מים"/פירגון/ עזרה/ תמיכה/הקשבה אבל בשום פנים ואופן, לא להתבלבל ולקחת את התפקיד שלה, במסע חייה.

אמן על הבנות שלי!