לפני כשבועיים יצאתי עם בתי עומר לסוף שבוע של זמן איכות. רק אני והיא לשלושה ימים בקיבוץ פרוד שבצפון.
חשוב לי לומר שבתחושה, הצפון הוא בית עבורי.
יש לו דרך ל"הלך עליי קסמים" ל"פתוח את הלב" ולרגש אותי.
אחרי ארוחת בוקר מדהימה בבית לחם הגלילית הפעלתי וייז שכיוון אותי ליעד דרך משגב עם.
ראיתי את ההכוונה ולרגע חלפה בראשי המחשבה: סעי מאיפה שאת מכירה. אל תקשיבי לו וכמו שזו באה ככה עזבה.
הדרך למשגב התגלתה במהרה על כל המורכבות שבה.
עיקולים חדים, כבישים צרים ללא שוליים ורגל שעובדת במרץ על מערכת איזונים עדינה מאוד בין הגז לברקס על מנת לאפשר נסיעה הרמונית עד כמה שניתן בדרכים לא מוכרות.
הרגשתי שבבחירה שלי בוייז הגעתי לבליינדייט עם צפון שאני לא מכירה.
הרגשתי כמו "דג מחוץ למים" וזה עשה אותי דרוכה.
באוטו המוסיקה מתנגנת, אנחנו שרות ומדי פעם אני מפסיקה לשיר כי מרגישה איך הפחד מעוד עיקול הזוי מאיים לשתק אותי. מתעלה על עצמי, מחזיקה את ההגה בשתי ידיים חזק, כאילו שזה יעזור.
ממשיכה לשיר וחוזר חלילה.
ופתאום באחד הכפרים ילד התפרץ עם טרקטורון ישר לעבר הרכב שלנו.
תודה על הדריכות כי בלמתי בשניות. אך פתאום משום מקום ובלי יכולת לשלוט החלו דמעות לזלוג על לחיי.
דמעות שאומרת בגלוי קבל עם ועומר אני מפחדת!
ועומר, עומר המומה. היא משתתקת לרגע, מסתכלת עליי ואומרת:
"אמא אני סומכת עלייך. האם את, סומכת עלייך"?
המשפט הזה תפס אותי לא מוכנה אבל היה בו, מספיק כדי שאתעשת .
הסתכלתי על הקטנה הזו וחשבתי וואווו!!!!!.
כמה מדויקת!
משפט אחד שהחזיר לי אותי לעצמי.
כי אם אנחנו לא נסמוך על עצמנו איך נוביל את היקר לנו מכל?
תודה לעומר שהיתה למראה ולמדריכה רוחנית ותודה
לצפון על סוף שבוע מדהים מלא מראות ותובנות.