שמתם לב שברגעי משבר אנחנו לא באמת בוחרים אלא עוברים לאוטומט?

לפני שבוע היה לי "קריסס", כזה, שהייתי צריכה לנהל ולעמוד בו ברמה האישית.

החיים עוברים על כולנו ולכן כולנו יודעים שתקלות קורות. מה שאנחנו לא יודעים זה:

איזו גרסה של עצמנו נהיה כשזה יפגוש אותנו?!

לפני 10 שנים אבא שלי נפטר.

מאז שאני זוכרת את עצמי נמנעתי מלהגיע לאירועים.

אירוע נתפס בעיניי, כדבר "המוני" ולא אישי. כך, שלאירועים של אנשים קרובים, הייתי מגיעה לפני או אחרי האירוע הביתה.

פחות הטררם ויותר היחס לאדם שעובר את החוויה.

יום ההלוויה הגיע, אני עומדת עם המשפחה שלי,

מרימה את העיניים למעלה ורואה "נחילים" של אנשים שעושים דרכם מטה להיות שם בשבילי.

וואו איזה שוק!

ברגע הראשון לא הייתי בטוחה שאני רואה נכון,

שהרי אין בזה שום הגיון!

כולם יודעים שאני לא מגיעה אז, למה שיגיעו אליי???

מסתכלת שוב והזרימה לא מפסיקה:

חברים, משפחה, עבודה… וואווו!!!

הוואוו שהביע הלם ושוק פנימי התחיל להתפשט בגוף…. (בדיעבד הבנתי, שחוויתי התקף חרדה).

עומדת שם משותקת בגפיים.

הגוף שלי לא מכיר את ההרגשה ולכן גם לא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה.

מה עושה עכשיו?

טרם ה"ארוע" כתבתי ובחרתי להקריא את ההספד. מתעשתת ומחליטה שאני חייבת לתפקד.

מסבירה לעצמי יפה שאין מה לעשות, מבקשת מאחותי שתחזיק את הרמקול ממישהו אחר להחזיק את ההספד וככה בין המוני אדם עומדת משותקת ל"חלוק כבוד אחרון" ולהיפרד מאבא שלי.

לפני שבוע תפס אותי קריסס מסוג אחר.

אירוע שהתכוננתי אליו תפס תפנית תוך כדי עלילה והעביר אותי לאוטומט.

היום שבוע אחרי, מבינה שאלו שתי נקודות זהות מבחינת הפוטנציאל.

ממהרת ל"הזין ולטעון" אותן במלואן בראש,

על מנת שאוכל ל"ראות" אותן ורואה את עצמי מבחוץ, במצבי קיצון.

מגלה ביני לבין עצמי, שיש לי על מי לסמוך!

מישהי שתהיה שם בשבילי, שתתפקד גם כשזה נראה בלתי אפשרי, שלא תיתן לי ליפול גם במצבי קיצון.

שתהיה חברה אמיתית, תעשה ותגיד את מה שצריך ברגעים הכי לא נוחים וקשים שיש.

מישהי שהיא אני.

תודה על הזכות לעשות דרך ולחבר נקודות! 

​