נסעתי עם הקטנה שלי באוטו
ברקע מתנגן השיר "הייתי חוזרת" של עדן בן זקן.
השיר כביכול, שיר אהבה נכזבת, יש מריבה גדולה/פיצוץ, פרידה וחרטה:
"יריתי מילים באוויר הרסתי כל רגע נדיר/ צעקתי מילים שלכלכו את החדר/ הערתי את כל השדים
עכשיו כבר קשה להשלים / תדע לך/ אם רק היית אומר הייתי חוזרת/פחות מדברת אולי אוספת ממך/ מילים שהיית זורק הייתי שומרת…"
משהו בשיר נשמע לי מוכר
במהלך חיי היו לא מעט רגעים שחשבתי לעצמי:
מירב למה ככה? למה אמרת את זה? מה זה נתן לך?
שמעתי את עצמי עונה לא מעט תשובות:
- אני אומרת את האמת שלי
- זה, מה שאני חושבת.
- אליי לא מדברים ככה (אגו?!)
- הוא/היא התחיל.ה ובמלחמה כמו במלחמה יש רק פצועים והרוגים".
אבל האמת שזה פשוט שחרר אותי.
שחרר ואולי גם שירת אותי לשחרר את ה"בטן הרכה" על אותה סיטואציה/אדם או אירוע.
בכל אותם פעמים, לקח לי כמה שלקח,
כדי להבין שטעיתי.
שהרסתי לעצמי!!! ובדרך?
יש מלא "פצועים" ולא, לא להכל התכוונתי.
מה לעשות שמילים פוצעות?
מה לעשות שלעיתים הן אף הורגות?
מרגע שאנחנו "מתקלפים ומורידים את השריון" אנחנו פגיעים, רגישים.
ולכן נפגע ונפגע מ/באנשים, שקרובים אלינו, אלה ש"משחקים ורצים בין חדרי ליבנו".
זה תופס אותנו בכל תחום בחיים:
בעבודה, בזוגיות בהורות ובעיקר עם עצמנו.
למה? כי, בסוף, הכל אישי!
אז מה, השתניתי? לא.
הבנתי, למדתי ובמקום להיות מנוהלת על ידי, החלטתי לנהל אותי!.
איך עושים את זה?
נבין שכל תכונה שלנו נעה על ציר הקוטביות: אגרסיביות – אסרטיביות/ שמחה -עצב וכד'
שום דבר בקיצוניות שלו לא יכול לשרת אותי כשגרה.
להסתכל למציאות בעיניים:
הדברים לא התפלקו/ברחו לי מהפה.
עובדתית באותו רגע, בחרתי להגיב כמו שהגבתי.
לתרץ אותי, לא להכיר בי, בתגובות שלי, במחשבות שלי זה לבטל אותי!
זהו רגע שבו, אני מבינה, שזו אני ויש פער בין הרצוי למצוי: חוסר שביעות רצון מהתוצאות שאני מביאה ברגעי כעס.
שלב הסקת המסקנות:
מבינה ומחליטה לשנות: "פחות מדברת, אוספת ממך, שומרת אותך"
למעשה אני, מתקנת בעיה אחת ובאותה הנשימה, יוצרת בעיה אחרת שאותה אפגוש בעתיד,
במחיר של ויתור עצמי.
פעולה: במסע החיים, אנחנו צריכים למצוא בתוכנו את נקודות האיזון.
המקום שבו נרגיש נח עם עצמנו.
מקום, שמחד יתן לי את ה"במה" לומר את שעל ליבי ומאידך, אזכור את מי שאני רוצה להיות,
אשמור על מי ש"אני היום" ורק אז אומר את הדברים.
זה, מונע הרבה מרמרת חמצמצת ב"יום שאחרי".