בת מצווש חוגגים רק פעם בחיים
השבוע הבת שלי חגגה יום הולדת 12, בת מצווש.
מזל טוב וקולולו אבל כל אמא יודעת שזה לא נגמר שם. חייבים מסיבה ורצוי גדולה 
אז החלטנו לקחת את המושכות לידיים ולנהל את האופרציה הזו ל"יכולות הנפשיות" שלנו.
מהם היכולות שלנו?
· לא לעמוד בכניסה להתחבק, לנשק ולהגיד תודה שבאתם.
· לא לעשות מצגת מטורפת, ללקט חומרים של כל מי שקרוב אלינו עם "נסיכת האירוע" ו"ליפול למשכב" של חודש תשישות רק כי זה ממש ממש לא אני!!!.
· לא לקנות בגדים מיוחדים, שישכבו אחר כך בארון רק בגלל שזה נהוג או מכבד.
כל מי שמכיר אותי יודע ש"אני הכי יפה כשנח לי".
· לא לחלק הזמנות או להרים טלפונים/ וואטאפים לאנשים שהיינו אצלם ו"להעניש" אותם כי יש לנו אירוע.
בקיצור חלום!!!
יש מי שיעצור כאן ויגיד "אבל זה חלום שלך,
מה עומר רצתה"?
עומר ביקשה "מעט מאוד":
· בת מצווה באולם בהשתתפות כל המשפחה והחברים עם הפקות של פירוטכניקה ברבורים ופרפרי תקרה (לא באמת, אבל הכוונה מובנת.
· בת מצווה לכל השכבה ואם אנחנו ממש רוצים ואוהבים אותה, אז להביא את נתן גושן או מינימום את אבי אברומי, (כי הוא החיים, כמובן)
בקיצור, פערים אדירים בין מה שאנחנו מוכנים לתת ובין מה שהיא מוכנה לקבל.
ימימה אומרת: "אתה נותן כפי יכולתך לתת ומקבל כפי יכולתך לקבל".
וזה היה המוטו המוביל.
לכל אורך הדרך, דאגנו לשים את הדברים על השולחן ולנהל משא ומתן בוגר.
העיקר להדבק למטרה: שעומר תרגיש שרואים ואוהבים אותה.
·נראה לא רלוונטי להזמין שכבה שלמה רק כי יש ביניהם, בקושי חמש חברות שהיא בקשר יומיומי איתן.
·אז הצענו לעומר להזמין חמש חברות לאיזה מסעדה שהיא תבחר באהבה.
·מלאכים ופרפרי תקרה, נתן גושן, אבי אברומי לא יקרה!!! אין צורך להסביר.
·הצענו לעשות אירוע רק למשפחה הקרובה ואם צריך נחלק את זה לשתי המשפחות- אחת מכל צד = יותר אהבה.
·הצענו שבמקום אולם, אחד יהיה בבית והשני יהיה במסעדה (עניין וגיוון).
הוסכם ונחתם!
היה מושלם!